חלק ראשון מבוא: הבדואים, המדינה וסכסוך הקרקע - דרך סלולה למבוי סתום

במענה לתהייה זו, יש לומר תחילה כי הניסיון לאתר עמדה משותפת לכלל תובעי הבעלות בסכסוך הוא ניסיון מופרך . רבים הם תובעי הבעלות, מהם כאלה שדבקו באידיאולוגיה נוקשה וצפויים לסרב לכל פשרה על אדמתם, ומכאן שלא ניתן להתייחס לכלל תובעי הבעלות כמקשה אחת . בנוסף, יש לזכור כי בעיני תובעי הבעלות לא תיתכן נוסחת תמורות "נדיבה", שהרי בעיניהם זכותם על הקרקע היא מלאה והמשמעות היא כי כל תמורה הפחותה מ ‑ 100 אחוזים היא בגדר ויתור של תובע הבעלות, ומכאן, בעיניו, שבהחלט לא מדובר ב"נדיבוּת" מצד המדינה . לפיכך, כל שניתן הוא לנסות להעריך מהי "נקודת שיווי המשקל" שתוביל את ציבור תובעי הבעלות המתון ( שהוא עדיין הרוב ) להתפשר עם המדינה, או להסכים לתנאי המדינה בדרכי שלום . מכאן ניתן להסביר את הגיונה של נוסחת 50 האחוזים לא רק בהיבט הכלכלי, אלא גם בהיבט התרבותי . בהיבט זה מפנה בן ‑ דוד לאמירתו של שייח' אל ‑ עוקבי "נחנא אח'ווה מן אבּ וואחד" ( "אנחנו שני אחים בני אב אחד" ) . הרמז בהיבט הקרקעי, המבוסס על דיני הירושה המסורתיים, הוא כי לאחים זכויות שוות בקרקע . בעיני הבדואים, כך לשיטת בן ‑ דוד ומומחים נוספים, אמירה זו מבטאת ...  To the book