|
|
18 אדם בלתי מעשי נשווה בנפשנו שני אנשים, התועים באיזה ישימון אפור, חשוך וגשום, כשלפתע נגלה להם אור הבוקע ממרפסתו של איזה בית . נניח שהם מוצאים מקלט בבית הזר, המצוי בדיוק בעיצומו של נשף או בשעת משחק ; אפשר שבני - הבית נערכו באותה עת להצגתו של מחזה קליל, או שמא כבר היו שקועים במשחק ויסט . אחד הנוודים, כטוב לבו, משתתף בחגיגה ; מטיל קלף מנצח לשולחן המְשַחקים, מורח פניו בצבע שחור לצורך ההצגה, משעשע את הילדים . הוא נוהג כך משום שהוא אסיר תודה למארחיו . אך חברו אומר : "אני אוהב כל כך את כל באי הבית, עד שאיני יכול לראות אותם נחלקים בשל משחק הוויסט ; אני אוהב כל כך פני אדם שסותתו בצלם, עד שאיני יכול לראותן מכוסות פחם וצבע שמן ; לא אצא לרקוד בשניים, כי בכך אפְלֶה לטובה אישה בת - מזל אחת, ואני הרי אוהב את כולכן באותה המידה" . אין ספק שהראשון משני האורחים ינעם יותר לכלל באי הבית . וגם הוא, האם לא יאהב יותר את כלל הנוכחים ? כל אחד מאתנו תעה בישימון האפור של הנצח וגישש את דרכו באפלה עד לשעריו של עולם זה, שלפנס התלוי מעליו קוראים שמש . אנו עוברים בשער ומוצאים עצמנו בחברתה של אנושות העוסקת בחגים ובריט...
To the book |
|
|