אותות המצוקה הרגשית בכתב היד

216 | הילד בקצה העיפרון | דפנה ילון של קשיים ושיבשו את מראהו הכללי של הכתב . בעקבות המעקב היא נוכחה שאלה תופעות זמניות העשויות להיעלם במהירות . אותות המצוקה מסיטים את הכתיבה ממצב אידאלי של ריתמיות מאוזנת לעבר יתר - הקשחה, או לעודף הרפיה והתפוררות . תופעות גרפיות אלו אמנם יכולות להופיע בכתב לכל אורך חייו של הכותב, אבל כאן מדובר בתופעה זמנית והפיכה . במקרים שבהם סימנים אלה מתמידים בכתב היד, הם מבטאים את התבססותם של הרגלים בעייתיים בדמות "טבע שני" . תוצאות המחקר גם הראו, כי היעדר סימני מצוקה מן הכתב אינו משקף בהכרח חוסר מצוקה ( איור 103 ) . יתר על כן, עוצמתם, שכיחותם וערכם של מקבצי הסימנים הללו אינם פרופורציוניים לטיב הבעיות האובייקטיביות שהכותב מתמודד עמן, אלא משקפים את חווייתו הפנימית - סובייקטיבית . הם אינם מבטאים בהכרח התנהגויות גלויות, וחלקם מרמזים על "מצוקה שקטה", פנימית . מסקנתה של החוקרת היא, שככל שהסימנים בולטים יותר, שכיחים יותר, שונים זה מזה ואינם ביטוי של גורם משותף, כך המועקה עמוקה יותר ודורשת מעורבות טיפולית דחופה יותר, כפי שיפורט בהמשך . איור 103 בן ,14 מתרועע בחברה עברייני...  To the book