הקדמה

מייקל צ׳כוב 52 היום, כשאני אוחז בספר “לשחקן”, אני חש שהשגתי את מטרתי הסופית . בספר זה אני מוצא את הדבר שחיפשתי אחריו בעצמי, בדיוק הדבר שאותו ניסיתי ליישם בעבודתי מאז אותה תקופה קצרה שהיתה לי בה הזכות לעבוד איתך . וכל זה אפילו שפקדתי מספר בתי ספר ועברתי דרך שחקנים, בימאים ומורים מוכשרים ויצירתיים רבים, ובכל זאת, לא מצאתי דבר שלימד אותי את הדבר החשוב ביותר בטכניקת המשחק . הם ידעו איך ללמד דיקציה מצוין . הם ידעו ללמד איך לעבוד עם קְיוּאים, אך בעיקר הם גרמו לך לחפש את הדבר החיוני והחשוב מאוד בטכניקת המשחק — עצמך — עם מעט מאוד “חוקים” מעורפלים שאני מצאתי בהם טרמינולוגיה בלבד ללא שום עזרה מעשית . כשאתה פסנתרן, יש לך כלי חיצוני שעליו אתה לומד ובו אתה שולט דרך עבודת אצבעות ותרגילים מפרכים שבאמצעותם אתה כאמן מבצע יכול להופיע ולהביע את האמנות שלך . כשחקן, אתה, האמן, צריך להופיע עם הכלי הכי מורכב וקשה לשליטה, והוא, אתה עצמך — הישות הפיזית והישות הרגשית שלך . ושם, אני מאמין, טמון כל הבלבול של בתי הספר השונים למשחק, וזו הסיבה מדוע הספר שלך, שכעת נמצא לפני, שווה יותר ממשקלו בזהב עבור כל שחקן — למעשה...  To the book