סוף דבר מניין באים ולאן הולכים?

286 סוף דבר השילוב הזה מביא ישראלים רבים מאוד לידי רפיון ידיים ודוחף להימלטות למחוזות מנחמים פיזיים, כמו שביל ישראל, ואחרים מהסוגים שצוינו לעיל . שלא כמדינה, ארץ ישראל במובנה הפיזי כמעט תמיד אינה מאכזבת : "והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור גַלעדיה ואנדרטאות הזיכרון שלה . יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, ובַמקומות שבהם היא נוף ומרחבים ולבבות פתוחים" ( גרוסמן 8002א ) . במקום הזה, שאת אופיו ה"בועתי" רוב ההולכים אינם מנהירים לעצמם או שהם מדחיקים, "הכול דבש" : הנוף שובה עין, האוויר צלול, האנשים טובים, האשפה לא נערמת, הפוליטיקאים אינם נוכחים, הפערים החברתיים נמחקים וכל טרדות הזמן היו כלא היו . הטיול בארץ, שהיה לו ערך סימבולי מרכזי בנרטיב הציוני- היישובי הקלאסי, ושבניגוד לרכיבים אחרים של נרטיב זה, לא "הושחת" על ידי התהליכים שהרחיקו ממנה ומנַשָאיו חלקים נרחבים מן הציבור הישראלי- יהודי, לא נדחק אפוא לשוליים ואף קיבל בשנים האחרונות משנה תוקף . כך, שביל ישראל מאפשר לבצע "מעקף" נחשק אך אסקפיסטי של ה"פוליטי", המפלג והמושחת,...  To the book