שורשים היסטוריים

72 מעגל שני מתיישבים דרך קבע אלא חוזרים לכנען, שאז כבר הובטחה להם לנחלה . כלומר המיתוס המכונן של העם היהודי מתחיל במסע רגלי ממושך, שיש לו מרכז כובד טריטוריאלי — ארץ ישראל, אך הוא כולל גם יציאה ממנה וחזרה אליה בהתאם לצורכי השעה . חיזוק ניכר למרכזיות הנרטיבית של ההליכה אל . . . ומ . . . ושוב אל . . . מספק סיפור הירידה מצרַימה של יעקב ובניו ( בראשית מב ) , ובהמשך סיפור החזרה : יציאת מצרים, המסע המפרך ארבעים שנה במדבר וכיבוש ארץ כנען, שהם חבלי הלידה של האומה . למיתוס המכונן של ניידות אבות האומה נוספו גלות אשור ( 733 לפנה"ס ) וגלות בבל ( 597 לפנה"ס ) ( התנועה החוצה ) , עליית עזרא ונחמיה שבעים שנה לאחר מכן ( התנועה פנימה ) וכמובן גלות רומי בת האלפיים ( שוב תנועה החוצה ) ושיבת ציון בעת החדשה ( שיבה ארצה ) . תודעת התנועה, עתירת המשמעות הלאומית והדתית, אל המרחב הטריטוריאלי הלאומי וממנו באה לידי ביטוי סמלי בשלושת הרגלים — העלייה הטקסית לבית המקדש בחגים מרכזיים בלוח השנה העברי . העלייה לרגל בפסח 1 נועדה לציין את יציאת מצרים, בחג שבועות היא אמורה להזכיר את אירוע מתן תורה בהר סיני וכינון הברית בין ...  To the book