308 פרק רביעי השני בשורה "עֵינַיִם וְאוּרִים עֲיֵפִים כְּבָר כָּבִים" רומזות בבירור לחצות הלילה . תיאור הזמן ( חֲצוֹת ) ותיאור המקום ( כְּרַךְ ) מותכים כאן לביטוי אחד המציין כרונוטופ ( חֲצוֹת-כְּרַךְ ) , ובשיר כולו ניכר הניסיון לתאר את ההמולה, שהיא קולו של זמן-מקום זה, באמצעות שני דימויים אליוטיים רווחים האחוזים זה בזה : הים וחופיו, והמחלה . דימוי הים בשירתו של אליוט הוא רסיס ארכיאולוגי-מיתולוגי הנארג בתוך הממשות הקונקרטית . כך, למשל, בסופו של "שיר האהבה של ג' . אלפרד פְּרוּפְרוֹק" יוצא המשורר לטייל על החוף כדי לשמוע את בנות הים שרות ושוקע בחלום שירתן "עַד שֶׁקּוֹלוֹת-אֱנוֹשׁ יְעִירוּנוּ, וְנִטְבַּע" ( אליוט ,2007 171 ) , ובשיר "מר אפולינאקס" מתאר המשורר את צחוקו של אפולינאקס, צחוק "תַּת-יַמִּי וְעָמֹק / כְּמוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזָּקֵן מִן הַיָּם / הַנֶּחְבָּא תַּחַת אִיֵּי הָאַלְמֻגִּים" ( אליוט 1102א, 37 ) . אבל מר אפולינאקס, מסתבר, לא רק מדומה לאיש הזקן מן הים ; הוא חודר אל תוך הדימוי והופך להיות האיש הזקן עצמו — "וּבְאַצּוֹת יָם שְׂעָרוֹ מְכֻסֶּה" ( שם ) . יתרה מזאת, הים בשירתו של אלי...
To the book