|
|
122 הַתַּעֲלוּמָה תְּחַתְּלֵךְ, נֶאֱהֶבֶת וְאַהֲבָתֵךְ לֹא פָּקְחָה עוֹד עֵינֶיהָ ; רְאִי נָא, צוֹפָה עוֹד נֶפֶשׁ אֵלֶיהָ, לְמַעַן תִּגְדַּל עִם נַפְשֵׁךְ בְּשַׁלְהֶבֶת . ג עֵת שָׁטוּ כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי הַקֶּרַח עַל פְּנֵי עוֹלָם קוֹפֵא וּמְיֻתָּם, וּבְכִי תַּנִּים חָתַם אֶת סוֹף הַדֶּרֶךְ, וְרַק אַחַד נָח עֵר בְּלֵב מֶרְחָב הַנָּם — חָשַׁבְתִּי אָז עָלַיִךְ, נֶעֱלֶמֶת מִמֶּנִּי וְסוֹדִית גַּם לְעַצְמֵךְ, שֶׁתּוֹךְ צֵל-חֲלוֹמֵךְ נַפְשִׁי גַּם הִיא חוֹלֶמֶת אֶת פֵּשֶׁר הַצְּפוּנוֹת הַמַּקְסִימוֹת אֶת שְׁמֵךְ . הָיָה אָדָם אָז פְּלוּט תֵּבֵל שֶׁבְּצִירֶיהָ שֻׁתְּקָה, וּנְשִׁימָתָהּ נָמוֹגָה בֶּעֱנוּת, רַק אִישׁ עִם כּוֹכָבִים אָז חַי כְּאֵב הַבֵּינַיִם . הַאִם יָדַעְתְּ אָז, הַאִם חָיִיתָ בִּשְׁנַיִם כָּל נַפְתּוּלֵי עוֹלָם לִקְרַאת זָהֳרֵי הַפְּדוּת, שֶׁהָיוּ עֵד לַכְּאֵב בְּנַפְשִׁי עִם כָּל שִׁירֶיהָ ? ד בְּשָׁעָה שֶׁל חֲצוֹת, כִּי תָּנִיחִי רֹאשֵׁךְ עַל זְרוֹעֵךְ מוּשָׁטָה, וְיָדֵךְ עַל יָדִי — זוֹ תְּפִלַּת-יָד אִלְּמָה שֶׁל חַיִּים נִרְעָדִים עַל שֻׁלְחָן בֵּי-קָפֶה הַהוֹלֵךְ וְח...
To the book |
|
|