פרק עשירי צלליות

הבובה הדקיקה ביותר , הדלפונית ביותר , נטולת הממשות ביותר , היא בובת תיאטרון הצלליות – כאשר הבובה האמיתית כאן היא הצללית המתנועעת עצמה , דבר הקשור למסך , אשר חייה אינם תלויים בצללית השקופה למחצה או האטומה מנייר , עור או פלסטיק המטילה אותה . זו בובה שכולה משטח , חסרת כל עומק וצד אחורי , ורמזים של עומק נוצרים רק כאשר הצללית קרובה אל המסך או נמצאת הרחק ממנו , או כאשר צללית אחרת מכסה אותה או חולפת מעליה . זו צורה אשר עם התפוגגותה אינה נסוגה אל האפלה אלא נמוגה באור , מהווה תמיד חלק של דבר מה גדול ממנה , דבר מה המחלק את הטבע לגלוי ולנסתר מעין . צלליות עשויות להיות שובבות , חמקמקות , אך גם רעבות ; לעתים הן שואבות לעצמן כל צורה , צבע ואור . צלליות הן גם דבר מה מזין , מזון מוזר וחסר ממשות אך מזין . תיאטרון הוואיאנג קוליט ( wayang kulit ) של באלי הוא בעל שורשים בני אלף שנה במרכז אסיה ובדרומה , ורואה בצלליות שליחות . הצלליות הן שחקניו העיקריים , תפאורותיו ואביזריו , עולם של חפצים המקבלים צורה על גבי מסך כותנה מתוח בעל תאורה אחורית . הצלליות מונעות ומופעלות בידי מפעיל בודד – הדאלאנג – היושב מוסתר מ...  To the book