פרק עשירי זיכרונות בני פחות מעשור

שהוריי עשו עם המנהלת היא התוודתה שהיא לא יודעת איך לעזור לי , כי בגיל הזה מאוד קשה להתערב בין חברים . לא שרציתי , אבל כולנו הוכינו תדהמה מהתשובה חסרת האונים שלה . בכיתה ט ' הגיעו מים עד נפש , ואמי הפצירה בי לעבור לבית ספר אחר . חששתי לעבור , כי לא היו לי כוחות נפשיים להשתלב במקום חדש וגם לא האמנתי שיהיה אחרת . בכל זאת הלכתי לריאיון קבלה והצלחתי . תפסתי רגליים קרות ופחדתי פחד מוות לעבור . הפחד מהשינוי היה גדול מפחד הדחייה . את הדחייה הכרתי , את השינוי לא . נודע לי שעוד שתי בנות מהשכבה רוצות לעבור לאותו בית ספר והן היו המכשפות של השכבה ופחדתי שיפיצו עליי שמועות . התרגלתי פשוט לעומק הבור שהייתי בתוכו . הכרתי כל פינה וידעתי איך זה להיות לבד במקום שבו אני נמצאת . נשארתי באותו בית ספר לשנת סיוט נוספת . פשוט הלכתי ודעכתי . הייתי כמו אדם חי שמתהלך מת . לא חייכתי אף פעם . אם הודבקה לי תווית של אפורה , עכשיו זה כבר היה בצדק . זו הייתה סיטואציה שבה אפילו אני לא ידעתי מה היה קודם . הדימוי העצמי שלי היה ירוד . הלכתי שפופה . הבנתי ש " להיות אפורה זה רע " . רק בסוף כיתה י ' , כשכולם התפצלו , עברתי לב...  To the book