זיכרונות של חוויות דחייה חברתית וחקירתם בגישה נרטיבית: דברי מבוא

בשממוֹן הזה אחפ ֹץ בדד היוֹת ; וּבהתעטף הלב וּבהיוֹת וֹ למסוֹס אל תראני עין זר , זר לֹא יבין את זאת – וערירי אחרישה ביגוֹני . ( ביאליק , " ביום קיץ , יום ח ֹם " ) אהבתי ללכת לבית ספר . לא ממש בגלל הלימודים , אלא יותר בשל החברה . למעשה אין לי יותר מדי זיכרונות מהילדות שלי . כמעט כל חוויה שאני מספר עליה לעצמי קשורה באופן כזה או אחר לחוויה בבית ספר . כל דבר שמספרים עליו , אני מנסה ישר להיזכר היכן הייתי בשלב הזה בבית ספר : באיזו כיתה , עם איזו מורה , עם אילו חברים , באיזה טיול וכיוצא בזה . בסך הכול אהבתי את ההפסקות , את ערבי הכיתה , את העובדה שהיו לי מוקדי עניין . כל חבריי הטובים באמת הם משם ( אוהד , בן . ( 47 החיים בבית הספר זכורים לי כתקופה אפורה בחיי . בהיותי ילד צעיר חלמתי על היום שבו אגדל ואהיה אדון לעצמי . חלמתי שאוכל להיות מבוגר , אחראי למעשיו , מפרנס את עצמו , קובע לעצמו את סדר היום , נטול דאגות , מטלות ומבחנים , ובעיקר בוחר לעצמי עם מי אני רוצה להיות , כמה , מתי ואיך . אני זוכר את בית הספר כיציאה מתמדת לשדה קרב , שבו אני יודע איך אני מתחיל את היום , אך לא יודע איך אסיים אותו . את ...  To the book