הקושי לראות את הילד כישות בזכות עצמה

מכיוון שתפיסת הילד כישות לעצמה היא ליבת הספר הזה , אפשר לעורר שאלות הנוגעות בכך : האם אמא אכן מכירה הכי טוב את הילד שלה ? האם הסיפורים שהורים או סבים מספרים על ילדיהם או נכדיהם הם לא הנרטיבים הפרטיים שלהם , שמלמדים לפעמים יותר עליהם ועל ציפיותיהם , חששותיהם וזיכרונותיהם מאשר על הילד עצמו ועל עולמו ? בנרטיבים שהורים או סבים מספרים על ילדיהם או נכדיהם ניכר לעיתים מזומנות שהם אינם רואים בהכרח את הילד הממשי . יש בסיפוריהם על הילד משום משאלות לב , יש בהם משום הצורך לשליטה בנפרדות או באינדיבידואליות של הילד על ידי כך ש ' בונים ' אותו דרך נרטיב כמו : ' אני יודע / ת מה הוא / היא אוהב / ת ' , ' היא מפונקת ' ( גם כשהיא – הילדה – היא למעשה מוכנעת ) , ' הוא בדיוק כמו סבא שלו ב ... ' . זה ניסיון לאחוז בילד ולהגדיר אותו , מה שמספק תחושה של קרבה כמו שריב יכול לספק תחושה של קשר , אלא שיכול להיות בכך מן הפספוס . שהרי ישותו של הילד בזמננו היא מלאת ידע ויכולות שכדאי להסתקרן לגביהם במקום למסגר אותם . הנרטיבים או הסיפורים ' על הילד ' יכולים לנבוע מן הקושי לראות את הילד כישות בזכות עצמה כאשר הוא הופך בפועל ...  To the book