דרך האמצע והתפיסה החיובית של הרצון

בפרק הקודם ראינו שביקורתו של הרמב " ם על האמונה כוונה אל כושר החשיבה של האדם . היא הופנתה כלפי הדת ההיסטורית , שחולשתה בכך שהיא מתבססת על דימוי של המציאות הריאלית ( לפי ניתוחו של אלפאראבי ) . בתורת המוסר שלו הרמב " ם פונה ממחשבתו של האדם אל מעשיו . בתחום זה , שהוא נחות מלכתחילה מכישוריו העיוניים של האדם , משום שמראשית הגדרתו הוא מוגבל על ידי חושניות , מעשיות ומטרה מקומיות , הרמב " ם מציב את הדמיון כמטרת - העל של העבודה הדתית . המוסר שמלכתחילה מושתת על רצון הפועל בנסיבות פרטיות , מכוון מלכתחילה אל ממלכת האדם . מנקודת מוצא זו , נאמן לשיטתו , הרמב "ם יכול להפוך את הדמיון ואת ההידמות לאל למרכז העבודה הדתית , משום שכאן ראיית האל בדמות אדם מתמזגת עם תורת המוסר . היות ותוכני המעשה ולא תוכני המחשבה הם ממילא עכשיו תוכני הדת , המאמין מתואר כחקיין בצורה פוזיטיבית . האידאל המוסרי שהמאמין מחקה הוא האל . ההתנהגות המוסרית נעשית לחובה דתית , והמאמץ של המאמין הוא להידמות לאל כפי כוחו : מצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים , והם הדרכים הטובים והישרים , שנאמר " והלכת בדרכיו " . ( דברים , כח , ט ) כך למדו...  To the book