מקובל עלינו בתרבות הפוליטיקלי - קורקט וההכלה שאין מענישים את הטיפש . גם הרמב " ם אינו רואה בעונש סנקציה חינוכית , אלא פועל יוצא של השגגה . כמו שמוות בייסורים מאיים על חייו של נהג מופקר , כך מוות בייסורים מאיים על אדם מופקר . ואולם , " ביזוי האל " הוא פעילות המופנית אל סביבתו של הכופר - טיפש , ופוגעת בקרובים לו , בדיוק כפי שתאונת דרכים עלולה לפגוע בעובר אורח תמים שנקלע למפגש עמה ביד המקרה . הביזוי מסכן את הזולת ומוציא את הדיון האקדמי מחלל הכיתה אל הרחוב . הרמב " ם אמנם מבקר קשות את הדת המושתתת על דמיון , ואף על פי כן , בתורת המוסר שלו הוא משאיר את ההתדמות לאל כגולת הכותרת של המאמץ האמוני . בעוד שבתפיסת האמונה השכלית , ההתבססות על הדמיון במקום על השכל מביאה לדת אלילית , מכשירנית וגופנית , בתפיסת המוסר , העומדת על גופניות ועל תוצאתיות , ההסתמכות על הדמיון היא פוזיטיבית . בדומה לכך , המאמין הרציונלי הזוכה להשגחה אישית ולקרבת אלוהים מתרומם לרמה מטאפיזית המדבירה את המוות , אך במישור הפוליטי - אתי , שבו מתקיים האדם באמצעות מעשיו , המוות הגופני עדיין ממלא תפקיד . כך הוא הדבר גם בדתות האליליות ...
To the book