הפרדיגמה של פעולת השפה שאימץ הרמב " ם מושתתת על פרדיגמת התשתית של ה " צורה " בתורת " החומר והצורה " של אריסטו . אריסטו חיפש בכל מופע ודבר את הצורה ( אידאה ) הקבועה , הממזגת לדבר מה אחד ופשוט ( לא מתחלק ) את עצמותו ואת מהותו , שמו והגדרתו ( המילונאית ) . על פי תפיסת אריסטו , הכתב מסמן את הדיבור בפה , הדיבור בפה מצביע על העניינים אשר בנפש , והעניינים שבנפש משקפים ייצוגים של הדברים הנמצאים מחוצה לנפש . השכליות ניכרת בהלימה בין הדבר לבין סימונו , או בין המציאות לבין תפיסת המציאות בלשון . הצורה המופשטת מזוהה רק בשכל . במצב האופטימלי הדיבור חופף לידע . או אז יש התלכדות של הכרת השכל בהגדרת הדבר , זיהויו וקריאה בשמו במחשבה ובקול . בספר שבו הוא דן בתחומי הידע ובדיסציפלינות הלימוד , אחצאא אלעלום ( מנין המדעים ) , אלפאראבי מסביר את הקשר בין הדיבור לבין השפה : 69 אך ישנן דרגות שותפות עם המציאות שאינן שכליות לחלוטין , אלא מעורבות בחושניות או חושניות לגמרי . בדרגות אלו , המבוססות על קליטת החושים , שהיא אישית ופרטית בהגדרתה , ברי שרק נתח קטן מן המציאות נקלט בנפש . לקליטה זו אין בהכרח פן קומוניקטיבי ....
To the book