צלקתו של אודיסאוס

אריך אוארבך מגרמנית גבריאל צורן קוראי האודיסאה יזכרו בוודאי את הסצנה המרגשת והמעוצבת היטב מן הספר התשעה עשר , שבו סוכנת הבית הזקנה אוריקליאה , שהייתה בעבר אומנתו של אודיסאוס , מזהה את אודיסאוס השב ממסעותיו על פי הצלקת שבשוקו . הנוכרי כבר רכש את אמונה של פנלופה ; לבקשתו היא מצווה על סוכנת הבית לרחוץ את רגליו , מעשה שעל פי כל הסיפורים העתיקים הוא חובתו הראשונה של המארח כלפי הנודד העייף . אוריקליאה נחלצת להבאת המים ולעירוב החמים והקרים , בעוד היא מדברת בעצבות על אדון הבית שנעלם , שגילו בוודאי זהה לזה של האורח , ושאולי גם הוא , ממש כמותו , תועה לו אי שם כנוכרי אומלל – ובתוך כך היא מבחינה בקווי הדמיון המדהימים שבינו לבין האורח – בעוד אודיסאוס נזכר בצלקתו ונסוג במכוון לפינה אפלה כדי להסתתר , לפחות מפני פנלופה , ולעכב בכך את הזיהוי הבלתי נמנע , אך שעדיין הוא בלתי רצוי . משמיששה הזקנה את הצלקת , היא שומטת מתוך חדווה מבוהלת את הרגל בחזרה אל האגן ; המים עולים על גדותיהם , היא מבקשת לפרוץ בצהלה , אך אודיסאוס בולם אותה בצירוף חרישי של איומים ודברי נועם והיא מתעשתת וכובשת את תנועתה . פנלופה , שאתנה...  To the book