העניין העולמי בחינוך בלתי פורמלי התגבר במחצית השנייה של המאה ה - . 20 בקרב חוקרים בתחום החינוך התחזקה ההבנה שאין די בחינוך הפורמלי כדי להבין את הקשר שבין רכישת השכלה ובין פרקטיקות מעשיות בחיים ושכישורי חיים נרכשים במעגלי חיים רחבים יותר . באחד המחקרים המוקדמים בנושא הצביע ג ' ון ברובאכר ( Brubacher ) על הצורך בפיתוח תחום חינוכי נוסף , מקביל לחינוך הפורמלי , שיהיה רלוונטי לבעיות החיים , יסייע לצעירים להסתגל להווה ויכשיר אותם להתמודד עם בעיות החיים בעתיד . מחקר אחר מאותה תקופה , פרי עטו של ג ' ון דיואי , הראה את הקשר שבין רכישת ידע , שהיא בעיקרה תהליך טכני , לבין עיצובה של רוח חברתית . דיואי עשה הבחנה בין הדרך ה " מכוונת" לדרך ה " מקרית " של החינוך . הוא הסיק שלסביבה יש השפעות סמויות שאי-אפשר למדוד אותן ובהן הרגלי לשון , דרכי דיבור ואוצר מילים , נימוסים והליכות , אסתטיקה ויכולת שיפוט והבחנה בין טוב לרע הנגזרת מאמות מידה להערכת מצבים שהאדם נקלע אליהם . לורנס קרמין ( Cremin ) טען שלתהליך החינוך שותפים כל מוסדות החברה – המשפחה , מוסדות הדת והתרבות , רשויות ממשלתיות , הקהילה וכמובן בית הספר ...
To the book