המורה לעברית כבעל הכרעות בענייני לשון

מקובל ומוסכם על בלשנינו ועל מורינו שאיך מתערבים ביד מכוונת בלשון הדיבור , לא בלשון דיבורם של תלמידים ולא כלשון דיבורם של מבוגרים . ליברליזם מודע זה מתיישב יפה עם המציאות החברתית התרכותית של ישראל כמדינת עלייה , שמספר תושביה הוכפל כתוך שנה אחת בראשית ימיה כמדינה עצמאית , ומאז ועד העשור האחרון אף קלטה אוכלוסיות שלמות מבני כל הגלויות ^ שלשון דיבורם לא הייתה עברית . ולא עוד אלא גם העברית המסורתית , שהייתה במורשתם התרבותית , הייתה לרוב שונה מהעברית ששימשה בדיבורם של יושבי הארץ . הגישה הליברלית התאימה יפת לעמדה הרווחת בבלשנות ובמדעי ההתנהגות בכללם , ולפיה אין לראות בהתערבות מכוונת כלשהי בענייני לשיך מעשה לגיטימי : " הנח את לשונך '' ( leave your ! { language alone ואס היה בעמדה זו קורטוב של עצמאות ושל חירות , כביטוי לחופש הפרט , ואולי אף לחוסר המשמעת הרווחים בחברה הישראלית , ה > ה מובן שלשון הדיבור בעברית הארץ ישראלית יכלה להתפתח ולהתגרון ללא מעצור . לא כן לשון הכתיבה . ההתערבות כלשון הכתיבה צורך החכרה היא , עד כדי כך שהיא הוטלה בחוק ( תשי " ג ) על האקדמיה ללשון העברית . מימושה של התערבות זו ...  To the book