הערות לסגנונו של ש"י עגנון ב"עידו ועינם"

מאחר שניסיונות שונים נעשו בביקורת הספרות לפרש את סיפורו של שי ' > עגכרן " עידו ועינם '' ( כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון , כרך ז , עד הנה [ סיפורים ] , ירושלים - תל אביב תשכ " ב , עמי שמד - שצה )\ דומה שמך הראוי > היה לנסות את העיון כדרכי הסטיליסטיקה הבלשנית כסיפור , שמא נמצא בו כיוונים לפתרונות הפרשניים כפי שהם נרמזים בסיפור עצמו . לשם כך נשתמש 2 כמקצת הדרכים שבדקנו כהן סיפורים כד ' ספר המעשים " של הסופר תוך כדי הרחבות והוספות אפשריות עליהן . . N שינו « י 0 בקונוטציות של ביטו «> ם מקראיים לא ככל מקום שביטוי מקראי משתלב בלשון הסיפור ניכרת התאמה בין המשמעויות הנלוות ( הקונוטציות ) שלו שבמקורו כמקרא ובין משמעויותיו הנלוות שבסיפור שלפנינו . לעתים הניגוד שבין קונוטציות אלו יש בו כדי להפתיעכו , כלומר רשאים אנו לראות בו עובדה של סגנון . במקרים אלה עלינו לשאול מהו טיב הניגוד , מה כיווכו ומה הוא בא להשמיענו . כמרבית המקרים של שי ( וי בקונוטציה של הביטוי המקראי כיוון השינוי הוא במטענו הרגשי מחיוכי לשלילי : מאופטימיות שבמקרא לפסימיות שבסיפור , מאווירה של ביטחון לאווירה של חוסר ביטחון וכיוצא בהם ...  To the book