ג. מלות מלשונות־שם

כבר אמור למעלה , שכל לשון ולשון מקבלת קודם - כל מלות מן הלשונות הקרובות לה מטעם פשוט : מפני שההומר של כל הלשונות בנות המשפחה האחת אף הוא על פי רוב קרוב זה לזה ברוחו ובמוצאי . וקרבת - הלשונות גדולה היא הרבה יותר בלשונית - שם מבשאר המשפחות הלשוניות , ועל - כן שואלות אמנם לשונות שם זו מזו מלות ומליצות במספר מרובה . אך העברית שאלה מלות הרבה מאחותה הערבית אך בשעה שהיו שתיהן מדוברות בארצות קרובות קירוב -מקום לזו או זו כ ^ שלו הערבית והעברית בעת ועינה אחת בארץ - ספרד , לבל הפחות , בתור לשונות השירה והעיון . עור בימי הבית השנל דיברו בני ישראל ארמית , והמשנה הכתובה עברית מושפעת מן הארמית באוצר - מלותיה , ובמקצת — גם בצורותיהן . התלמוד הוא תערובת של עברית וארמית , וכך הוא גם חל ק מן המדרשים , ורוב םפרי-חכמינו עד ימי ה ^מצחצחים במאה האחרונה 2 , 7 בלילה של עברית וארמית ללא שיטה ועל - פי רוב — גם ללא צורך , בימי חכםי - ספרד השפיעה הלשון הערבית לטובה ולרעה על הלשון העברית . אבל מאז לא נראתה שום שאיפה , שלשונבו תשאל מלים מאחיותיה לשונות - שם , והסיבה פשוטה : חוץ מן הלשון הארמית , ל » ; דע אדם מישר...  To the book