|
|
העברית מסוגלת לסמן רפלקסיביות לא רק באופן מורפולוגי , בבניינים החוזרים ( ולפעמים אף בבניינים הפעילים ) , אלא גם באופן תחבירי : במילת יחס ( או כינוי חבור ) , כגון " ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חג ֹר ֹת " ( בראשית ג , ז ); " אל תרשיעך בעדת שערי אל ואל תפילך בקהלה " ( בן סירא ז , ז ) , או בכינוי רפלקסיבי , כגון " נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה " ( במדבר ל , ה ); " הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה" ( כתובות ד , ט ) . שתי הדרכים התחביריות האלה נתונות בתמד " י : ● במילת יחס – מעיד אני עלי תשמים ( מור , 43 ש ' . ( 3 ● בכינוי רפלקסיבי – שתהיה זורע וכנס לנפשך כל מהפירות והב ׄ אוה ( ידין , 45 ש ' (; 16 ואכנוס לנפשי כל המ / פה ׄ פירות והב ׄ אה ( ידין , 46 ש ' (; 6 וכן בנוסחת החתימה ( הארמית ) על נפשו / ה ( כתב ) ( , ( 4 . 3 . 3 § שפירושה ' באחריותו / ה ' . כינוי זה אופייני לעברית המקראית דווקא , ואילו בלשון חכמים הכינוי הרגיל הוא עצם – אבל נפש נפוץ בארמית ( לצד גרם וכינויים אחרים ) , ובכלל זה בתעודות הארמיות ( סוקולוף , יהודה , עמ ' , ( 66 כגון " לפרנוס נפשי ׄ " ( ידין , 7 ש ' 54 = 16 לחשחות נפשי ) .
To the book |
|
|