|
|
העדויות הנוגעות ללשון הדיבור מצביעות גם הן בכיוון דומה . מיעוט מקורות המידע על טיב העברית המדוברת בראשית ימיה ( ראו להלן פרק ח ) מקשה על הצעת מסקנות חד משמעיות , אך נראה כי אפשר לקבוע במידה רבה של ודאות כי גם בשימוש הלשון בעל פה הייתה לצורת הכבוד נוכחות מסוימת בשפה . אמנם מרבית העדויות הישירות והעקיפות שיש בהן ניסיון לשקף את לשון הדיבור מנוסחות בלשון נוכח , אך בצדן אפשר למצוא לפרקים גם עדויות לצורת הנסתר . מלבד חוסר האחידות בעצם מימוש צורת הכבוד , המקורות נבדלים זה מזה גם במבחר ביטויי הפנייה המתועדים בהם . בכלל העדויות מראשית ימיה של העברית החדשה מתועדות לצורך התייחסות לגבר הצורות אדוני , האדון , מר , כבודו ולעתים נדירות יותר אף כינוי הגוף הוא . לצורך התייחסות לאישה מתועדות הצורות הגברת , גברתי , לעתים נדירות יותר מרת ואדונה , ובלשון הכתובה גם כבודה . במעבר ללשון ימינו הצטמצמו אפשרויות הבחירה ומרבית הצורות הללו נפלטו מן השימוש . מילת הפנייה המקובלת לנשים במרבית ההקשרים היא גברת , ואף כי ביחס לגברים נותרו בשימוש שתי הצורות אדון ומר , יש ביניהן הבדל במידת הרשמיות : מר רגילה בדיבור ובכתב ...
To the book |
|
|