|
|
בשנות החמישים של המאה העשרים התנהל בקהילה הבלשנית ויכוח מפורש על מהות הגיוון הלשוני בעברית בת הזמן . דעת מרבית העוסקים בסוגיה הייתה כי יחסי הכוחות בין דפוסי ההבעה החלופיים המצויים בשפה עדיין לא הוכרעו . ניסוח מפורש במיוחד העניק לדעה זו זאב בן חיים , שהתנגד נחרצות להערכותיהם של מקצת הבלשנים כי כבר ניתן להבחין בלשון הדיבור בהתגבשות סטנדרטים משותפים . הערכתו ביחס למצב העברית בעת כתיבת הדברים הייתה כי . 1 לפי שעה רק נבטים ראשונים של עצמיות יש בה . תקופת זמן של דורותיים היא ביחס ללשון קצרה מכדי יכולת להעמיק שורשיה בנפשו של הציבור הדובר בה [ . [ ... במוחותיהם של הילדים מתרוצצות ומתגוששות צורות לשון מתחרות מתקופות שונות [ . [ ... לפיכך הכלל החדש והישן כאחד הנוהג בבלשנות " פוק . 11 גאי , , 2011 עמ ' . 181 — 180 חזי מאי עמא דבר " — צא וראה מה העם נוהג — עדיין אינו יכול להיות נר לרגלנו בעברית החדשה . [ ... ] אין עדיין אפשרות לגזור כללים . בן חיים הגיב בדברים אלו לפרסום מחקרים בלשניים שהעלו לראשונה את הטענה כי יש לראות בעברית בת הזמן ישות לשונית עצמאית . בניגוד לדעה המקובלת אז כי תופעות הלשון המת...
To the book |
|
|