הנו"ן הנשית ופִּיית הווידויים

ראויה ברבארה הנשים התקבצו לפגישתן השבועית כשעל פניהן חיוך מדוכא . המפגש נערך כמו תמיד בחדר הסגור שנהגו לכנותו " אלרבע אלח ' אלי " - או " הרובע הצחיח " - המזכיר את שם המדבר השחון שבחצי האי ערב . אחת לשבוע הן מפריחות את שממתו ומוצאות מפלט מעט מתעוקת החיים המדכדכים . שם הן מתנסות בריטואלים ובתרגילים מדיטטיביים . הן לומדות את אמנות היוגה , ומייחלות לרוגע שזו עשויה להשרות עליהן ; אולי תזכיר להן את נשיותן ששגרת היום דחקה מאחורי מסכות . בחדר הזה הן מרעננות את פניהן ואת מציאות קיומן בעולם . הן מתבוננות בדממה בעמקי העצמי ואחר כך בריקנות הקיום . וכאשר הן מסיימות את שיעור היוגה , הן נפנות לדון בנושאים העומדים ברומו של עולם . כך הן מקלות את משא החיים , שוקעות בהקשבה הדדית ובהשאת עצות . אלא שהיום קיבלה השיחה תפנית נועזת , שחרגה מגדר הרגיל . הן שיחקו את משחק הווידויים , או כפי שנוהגים לכנותו : " אמת או חובה " . בכל פעם הסתובב בקבוק הזכוכית הריק שהיה מונח על השולחן עד שנעצר כשפייתו מכוונת אל מי מן המשתתפות . שוד ושבר . לא תהיה לה ברירה . היא תיאלץ להתוודות ולגלות ברבים את צפונות לבה . למיאא ' מטלטלת ...  To the book