|
|
בסתיו , 2008 לאחר הרצאה שנשאתי באוניברסיטת סטנפורד , נסעתי צפונה מסן פרנסיסקו אל הצוקים הגבוהים שמעל האוקיינוס השקט . בשעת בין הערביים ומול הנוף הפראי נמלאתי רגש ערגה חזק . על החוף , למרגלות הצוק שעליו עמדתי , התקיימה חתונה מעוטת משתתפים . הזוג המאושר עמד קרוב למים מול כומר צעיר וקבוצת אורחים , שהיו לבושים במיטב מחלצותיהם . מחשבותי החלו לנדוד מהכחול שבים ומאדמומיות השמים אל חתונתי שלי ואל אשתי וילדי שלא ראיתים כבר שבועיים . אל תחושת הערגה התלוותה תערובת מוזרה של שמחה על שזכיתי למשפחה חמה ואוהבת מהולה בכעס עצמי על שאני נמצא רחוק כל כך מהבית . בנסותי להעצים רגשות אלה נצמדתי בחוזקה אל גדר הביטחון שהיתה פרוסה לאורך הצוק שעליו עמדתי כדי לראות חלק גדול יותר מהמפרץ ומהחתונה המרגשת שהתקיימה מתחתי . לפתע הרגשתי שהגדר השברירית עליה נשענתי מתנדנדת לכיוון התהום . בתוך שבריר שנייה התחלפו רגשותי הסנטימנטליים בחרדה עזה שהעיפה אותי בחוזקה הרחק מהגדר . סביר מאוד שתחושת חרדה זו הצילה את חיי , אך ייתכן גם שהערגה שקדמה לה אחראית לכך שצמצמתי את תדירות נסיעותי לטובת שיפור חיי הנישואים שלי . רגשות הם מנגנוני...
To the book |
וינטר, אייל
|
|