לא עוד פרח קיר

הטלפון צלצל . גדעון היה על הקו : " רותילי " , אמר , " אני מזכיר לך שהערב אנחנו מוזמנים לקבלת הפנים בשגרירות הבריטית " . " אוף , אתה יודע שאני לא אוהבת ללכת לקבלות פנים כאלה " , עניתי נרגנת . " את יודעת שאני לא מבקש ממך הרבה פעמים להצטרף אליי לקבלות הפנים , אבל הפעם חשוב לי שתתלווי אליי . אל תשכחי שאני מוזמן על ידי הממשלה הבריטית לבקר באנגלייה כאורח שלהם , המינימום שאת יכולה לעשות זה לכבד אותם " , הטעים גדעון ואמר . " אבל אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בקוקטיילים המחורבנים האלה . אני לא מכירה את האנשים , אין לי על מה לדבר אתם , אני עומדת כל הזמן בצד כאילו הייתי פרח קיר . כל פעם זה אותו סיפור " . אחרי הפוגה קצרה שמעתי את גדעון אומר מהעבר האחר של האפרכסת : " רותילי , אני באמת מבקש " . " טוב , טוב , בסדר . אני אבוא " , עניתי . כל שעות אחר הצהריים באותו יום הייתי שקועה במחשבות נוגות . כאיש ציבור גדעון מוזמן להרבה אירועים כגון אלו . הטקס הזה של הוויכוחים בינינו בהקשר זה חוזר על עצמו בכל פעם מחדש . הוויכוח הזה מתחיל אפילו להעיב על הזוגיות שלנו . מה עושים ? איך אני יוצאת ממעגל הקסמים הזה ? הרגש...  To the book