בשנת 1951 כשסיימתי את שירותי הצבאי , שקלתי את המשך דרכי והחלטתי לנסוע ללמוד בפריז . עלות הטיסה לאירופה באותם ימים הייתה גבוהה מאוד , ורק יחידי סגולה יכלו להרשות לעצמם מותרות שכאלה . ככל מכריי עשיתי גם אני את דרכי לאירופה באנייה . הפלגתי מנמל חיפה לכיוון מרסיי . כדי שלא להשתעמם בדרך , ארזתי במזוודתי כמה ספרים , ספרון אחד מביניהם קראתי בנשימה עצורה . הסיפור שנפרס לפניי היה פשוט : מעשה בנשיא בית משפט עליון שהיה איש נשוא פנים , נערץ על הבריות ואהוב על בני משפחתו ועל מקורביו . לימים נעכרה רוחו . בכל פעם שהיה עליו לחרוץ דין , כרסם בו החשש שלא יעשה משפט צדק . העובדות שהתבררו לו מעולם לא ציירו תמונה ברורה , צבועה בשחור ולבן . תמיד היו גוני אפור שדווקא על פיהם נדרש בסופו של דבר להכריע את הכף . הכרעות מעין אלה הסבו לו תחושת אי נוחות שהלכה והתעצמה . בסופו של דבר נטש את כס המשפט וחיפש עיסוק אחר שרק ייטיב בו עם הזולת . בני המשפחה של השופט לא הבינו את צעדו הקיצוני והצרו על התפטרותו מתפקידו הרם . עד מהרה התברר לשופט שבכל תפקיד שמילא היה עליו לקבל החלטות שלא היה יכול לדעת בוודאות אם צודקות הן . בכל פע...
To the book