וילי כאח לי

וילי שכב חסר אונים על סיפון האנייה פאריטה . הוא העדיף את השמש הקופחת ואת החום הכבד ששרר למעלה מהצחנה ששררה בבטן האנייה . המסע התארך והיה לסיוט . בטן האנייה נעשתה זה מכבר בור שופכין גדול ומצחין . נשים , גברים וטף רעבים , צמאים , מותשים ונואשים היו שרועים על דרגשיהם , וסוף המסע לא נראה לעין . בעודו שרוע על הסיפון נאנק וילי מכאב ומגעגועים למשפחתו . שפתיו היו חרוצות מיובש , ולשונו , שאותה כבר התרגל ללעוס בהיעדר מזון אחר , הייתה שסועה וכואבת . את קיבתו המצומקת פקדו התכווצויות הרעב הקורעות שהפכו ללחם חוקו . קשים מנשוא היו הצמא והיובש . בעמדו על הסיפון כבש אך בקושי את יצרו שלא לקפוץ לים ולשתות את מימיו הזכים . זה ימים לא היה לו כוח ללחום בכינים ששרצו בכל גופו . וילי שכב ובהה , כמה למיטתו הרכה ולכלי המיטה הצחורים שבביתו בווינה . " רציתם להציל אותי ובמקום זה דנתם אותי לגיהינום עלי אדמות " , טען בלבו כלפי הוריו . " למה שלחתם אותי לארץ ישראל ? מדוע זה נבהלתם מעלייתו של היטלר לשלטון ? אמרתם לי שנשהה שבעה ימים בים , המסע כבר נמשך ארבעים ואחד יום , ולא רואים את הסוף . אימא , אמרת לי שבגיל שש עשרה כב...  To the book