אבראהים פאשה הפחה המצרי

ישראל ב " ק היה רכון על ברכיו בעודו מטפל במסירות נפש בפצועים , ואין הוא מבחין בני איזו דת הם . לזה חבש את ידו שנפגעה , ולאחר קבע בסד את רגלו שנשברה . פה חיטא פצע שנפער , ושם מרח משחה שרקח . השעות נקפו , השמש הייתה קרובה לשקוע , וישראל עדיין טיפל בפצועים , מעילו קרוע ומוכתם בדם . " מזל שאלוהים חנן אותי , ואני בקיא ברזי הרפואה " , אמר לעצמו . " אחרת מי היה חש לעזרתם של כל האומללים האלה ? " זה היה היום השלושים ושלושה של מרד הדרוזים שפרץ בשנת תקצ "ד ( . ( 1834 כל אותו הזמן המשיכו הפורעים להשתולל בעיר , ומהרחובות הסמוכים נשמעו בלי הרף שריקות הכדורים . לפתע מצא את עצמו ישראל מוקף חבורת מורדים משולהבת . אחד מהם הישיר את רובהו אליו , מלווה בקריאות העידוד של חבריו . הפורע ירה לעברו כדור וריסק את ירכו השמאלית . בקול צחוק המשיכה חבורת הפורעים לדרכה . ישראל נותר שרוע על האדמה דואב ומדמם . מאז אותו היום הוא צלע ברגלו השמאלית . ישראל נאסף לביתו עם רדת הלילה , לאחר שהצליחו בני משפחתו המודאגים למצאו סוף סוף . מותש מהעבודה המאומצת ומהפציעה , התפנה לחשוב על האסון האישי שפקד אותו . ניסן בנו סיפר לו שהפור...  To the book