|
|
את הכלל שלפיו המניע איננו רלבנטי למשפט הפלילי המהותי ניתן לפצל לשתי תזות נפרדות . תזה א' תאמר כי מניע רע לעולם לא יגרום להפללת התנהגות שבלא התחשבות במניע הייתה נחשבת תמימה , ולא יחמיר רמת אשמה של התנהגות לעומת רמת האשמה של אותה התנהגות בלא המניע . על פי תזה ב ' , מניע טוב לעולם לא יביא לזיכוי התנהגות שבלא התחשבות בו הייתה נחשבת בת אשמה , או להקלה כלשהי ברמת האחריות , לעומת בחינת אותה ההתנהגות בלא המניע . עד עתה עסקתי בהפרכת תזה א ' . הצבעתי על דוקטרינות שלפיהן מטרה רעה , שהחוק מגנה , הביאה להשתת אחריות פלילית על מבצע שהיה נמצא זכאי לגמרי לולא הייתה לו אותה מטרה , או להחמרת האשמה לעומת מצב שבו לא היה פועל כדי להשיג את המטרה האמורה . עתה אפנה לבחון את תזה ב ' , כלומר לאתר דוקטרינות כלליות שבהן מטרה כלשהי היא תנאי הכרחי לזיכוי או להפחתת האשמה הפלילית שהייתה מוטלת על המבצע של אותה התנהגות לולא המטרה האמורה . המאגר למציאת דוקטרינות מזכות כולל את ההגנות לסוגיהן . לצורך בחינת רלבנטיות המטרה נוח לחלק אותן להצדקות ולפטורים . באופן כללי ניתן לומר כי בהגנות המצדיקות , למרות התקיימות רכיבי העבירה ...
To the book |
|
|