ראינו כי גרוס והול , שראו עצמם בטעות כנמנים עם חברי האסכולה המבחינה בין מניע לכוונה , הגדירו מבלי משים מניע כזהה לכוונה . במידה מסוימת , אך כפי שנראה להלן – פחותה , גם פרקינס , אחד הראשונים שניסו לתת הבחנה ברורה בין המושגים , בא לכלל טעות דומה . פרקינס הגדיר מניע כדחף רגשי , ובכך גישתו דומה במידת מה להבחנה המוצעת בחיבור זה . כך למשל מנה פרקינס עם המניעים האפשריים להריגה רגשות כגון קנאה , שנאה ואהבה . השוני בינו לבין גרוס והול הוא שעל פי הגדרתו של פרקינס יהיו מניעים אשר אין ניתן לומר עליהם כי הם כוונות או מטרות , לעומת הול וגרוס שטענו כי מניעים הם הטעמים לפעולה של הפועל , ועל כן כל מניע שיענה על הגדרה זו , יהיה גם כוונה / מטרה . עם זאת נראה שההגדרה שנתן פרקינס למושג המניע היא מרחיבה מדי , באופן שגורם לטשטוש ההבחנה הקונספטואלית הנקייה שיכולה להיות מושגת משימוש בהבחנה שהוצעה בחיבור זה בין מניעים צופי פני עבר , אשר המונח מניע אמור להתייחד להם , לבין מניעים צופי פני עתיד , שהוצע לכנותם מטרות . פרקינס מיקד את ההבחנה שלו בכרונולוגיה של התהליך המנטלי היוצר את המטרה . על פי פרקינס , בתחילה קיים...
To the book