|
|
בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת השמיעו סיסטייר והוזאק , זה לאחר זו , את קריאת התיגר השיטתית הראשונה על כלל אי - הרלבנטיות של המניע . למרות החשיבות הראשונית שייחסו לסוגיה הקונספטואלית של הגדרת המניע לעומת הכוונה , בייחוד באספקלריה של כלל אי - הרלבנטיות של המניע , הרי בהגדירם את המניע , שניהם טענו לבסוף כי יש מניעים שהם סוג של כוונות , ויש מניעים שאינם כוונות . בדרכה להגדרת המושג מניע הבחינה סיסטייר בין תפיסות שלפיהן המניע הוא סוג של כוונה לבין גישות המשרטטות קו קטגוריאלי קשיח בין שני המושגים . כיוון שאיתרה מקרים שבהם שני תיאורטיקנים שהשתייכו לאותה אסכולה בשאלת היחס שבין כוונה למניע , הגיעו לעמדות נבדלות בסוגיית רלבנטיות המניע למשפט הפלילי , הגיעה סיסטייר לכלל מסקנה ששאלת הגדרת המושג מניע לעומת המושג כוונה , ושאלת הרלבנטיות של המניע למשפט הפלילי , הן שאלות נפרדות . נקיטת עמדה בסוגיה האחת איננה יכולה , על פי סיסטייר , להניב כל מסקנה בסוגיה השנייה , ולכן אין שום טעם לנסות ולהכריע בין שתי הגישות . היא הגדירה מניעים אפוא כ " אינטרסים , טעמים והערכות שגורמים לפעולות ויכולים לכלול כוונות " . ...
To the book |
|
|