פרק שמיני השיבה אל היהודיות כמסע אקזיסטנציאלי

״המחלה עד מוות״ . נשרטט בתמציתיות את תפיסתו של קירקגור כדי להנהיר את עמדתו של שביד . לפי קירקגור ״האני הוא סינתזה מודעת בין אינסופיות וסופיות , המתייחסת אל עצמה , ושמשימתו להיעשות הוא עצמו״ . הקוטב האינסופי מציין את האפשרויות הפתוחות בפני האני , את העיצובים השונים שהוא יכול להתממש בהם . האינסופיות היא אפוא מכלול האופקים הפתוחים של האני . הקוטב של הסופיות מציין את ההינתנות הכפויה על האדם , מה שהיידגר מכנה ב״ישות וזמן״ מושלכות . לדעת קירקגור הקיום הקונקרטי מתגלם בעיצוב יחס מודע לשני הקטבים הראשונים , הסופיות והאינסופיות , שכן בחירה באחד הקטבים , סופיות או אינסופיות , מעוותת את אופי הקיום האנושי . בחירה בקוטב של האינסופיות הופכת את האדם בהדרגה לישות אבסטרקטית . האדם נע מאפשרות לאפשרות בלי שהוא עצמו מתגלם באחת מהן . לעומת זאת בחירה בסופיות היא ויתור על הייחוד של כל אדם , על יכולתו לעצב את עצמו . בחירה זו היא ביטוי לשכחה עצמית , ויתור על הייעוד להיעשות אדם , בחירה בחיים צרי אופק . קירקגור מתאר את התהליך שבו נוצרת סינתזה ממשית בין שני הקטבים כתהליך המתחיל בטרנסצנדנציה עצמית , בחריגה מההינתנו...  To the book