|
|
יחיאל קלר ועמית נאור תקציר : האם הקיום היהודי בארץ משמעותו היא שרק ליהודים הזכות לחיות בגבולות הארץ ? האם הערבים הפלסטינים החיים בארץ הנם חלק בלתי - נפרד מן הארץ או שהם יושבים זמניים שאינם לגיטימיים וראויים לגירוש ? פרק זה עוסק בעמדות המובעות בציבור הדתי לאומי בשאלות אלו ומתאר כיצד ציוויים מקראיים שכוונו לשבעת עממי כנען האליליים ( " ל ֹא י ֵש ְׁ בו ּ ב ְּא ַר ְצ ְך ָ פ ֶּ ן י ַח ֲט ִיאו ּ א ֹת ְך ָ " " ה ַח ֲר ֵם ת ַּ ח ֲר ִים א ֹת ָם , ל ֹא ת ִכ ְר ֹת ל ָה ֶם ב ְּר ִית ו ְל ֹא ת ְח ָנ ֵּם " ) הפכו למכווני השיח הדתי - פוליטי בציבור זה כלפי הערבים ( שהם הרי בני אברהם ) . במאמר זה מתואר מעברה של הציונות הדתית , שתחילתה בסוף המאה ה 19 - בדחיית האיסורים הדתיים המסורתיים לעלייה לארץ ( " שלוש השבועות " ) , תוך כדי ראיית השיבה לארץ כתהליך הסכמי עם אומות העולם ( ברוח שיבת ציון שלאחר הצהרת כורש ) ומתוך הקפדה על מתינות מדינית וצבאית שנתפסו כמבטאות את רוחה של היהדות , לגוף אידיאולוגי ופוליטי כוחני אשר מאז 1967 רואה את עצמו כממשיך תהליך כיבוש הארץ והורשתה מדי הגויים ( ברוח ספר יהושע ) . בפרק מתואר...
To the book |
|
|