בארוז מעיר כי " התהליך של הצבת שאלות הוביל לזמן כה קצר של מחשבה או ביטוי שעסקנו כמעט רק בהפרעות " ( : 2008 c Cveji ć ללא עמוד ) . הניסיון לתאר את WDSQ בדייקנות מעורר כמה קשיים . הקושי הראשון קשור באובייקט של ההתבוננות – האם אפשר להפריד בין התנועה להתנהגות , ואם אנו אכן מתבוננים בתנועה , האם תנועה זו ניתנת לתיאור . המונח ההולם ביותר כאן יהיה מבע שנשבר בנקודה שבה צורתו עשויה להיראות כמחווה שמעבירה משמעות , תנועה יומיומית ( " רגילה " ) פונקציונלית , או צורה מופשטת של תנועת – מחול . תיאור התנועה הזו כ " מבע " מערב מונח בלשני , ובכך יוצר אנלוגיה בין הריקוד לדיבור . האנלוגיה מאפשרת תכונה אחת : התנועה מתחילה כפעולה רצונית לנוע , בלי שתהיה הצהרה המבקשת להביע משהו . הרצון לנוע הוא כוונה לרקוד במצב שאלה , שהוא עצמו אינו מועמד בספק ; הוא פועל באופן אוטומטי . אולם מצב זה אינו יכול להתקיים זמן רב , והוא קורס . המבע נקטע ברגע שבו הוא עלול להידמות לצורה מובנת , כזו שהרקדנים מזהים כמשהו שהם יכולים לחזור עליו או לשנות . הכוונה שלהם לנוע מתנגשת בדחף למנוע מהתנועה להפוך ניתנת להכללה תחת קטגוריות קיימות ש...
To the book