שהצופים יסתגלו לרמה הנמוכה של גירויים חושיים , או שיאבדו את הסבלנות , כלומר שתיווצר אווירה כללית של הסכמה או חוסר שביעות רצון . אולם ניצחון גישה אחת על רעותה בקהל , שככל הנראה מורכב מאינדיבידואלים החלוקים בדעותיהם , אינו קובע את טבע ההחסרה כאן . תגובת הקהל אינה קובעת אם ההחסרה היא שלילית – הכחדת הבמה או מותה – או שהיא מסיטה את המופע ממסלולו כדי לאשר אותו מחוץ לבמה . ההחסרה כאן כרוכה בפעולה ממזערת ומכווצת על הבמה . היעדר האור וחוסר היכולת להבחין בדמויות , הנוכחות הדוממת או התנועה שלהן , מחלישות את תחושת הפנייה מהבמה . הבמה נשארת אדישה לאולם . היא לא עושה דבר כדי לפנות לצופים ; היא לא תובעת את מבטם וגם לא מגיבה אליו . היא פועלת כאילו היא עיוורת , חירשת וחסרת – פנים כלפי הקהל . ללא פנייה ממופע שמראה שנעשה למענם , הצופים מוצאים את עצמם בחוסר איזון מוזר – הפיכה של חוזה הפנייה – מענה התיאטרלי . כשהבמה אינה מפיקה פנייה שתתבע מענה מהקהל , ציפיות הצופים הופכות למשאלות ולדרישות שהם מפנים בחזרה לבמה . באופן זה , הא – סימטריה בחלוקה בין הבמה לאולם מועצמת באמצעות הפיכתה . הסירוב של הבמה למלא את דרי...
To the book