שאלת מעמדה של הלשון הערבית נדונה בהרחבה בשנת , 1999 בבית המשפט העליון , בשבתו כבית דין גבוה לצדק , בעתירת " עדאלה " נגד העיריות בדבר חובתן להשתמש גם בלשון הערבית בשילוט העירוני . בפסק דינם שעשה את הצו על תנאי למוחלט התייחסו השופטים בין השאר לזיקה בין מעמד הלשון הערבית למעמד הלשון העברית . השופט ברק , שישב בראש ההרכב עם עמיתיו השופטים מישאל חשין ודליה דורנר , ציין את ייחודה של הלשון הערבית משתי בחינות : האחת , היותה שפת המיעוט הגדול ביותר בישראל , " החי בישראל מימים ימימה . זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים היסטוריים ודתיים של קבוצת המיעוט הערבי בישראל " . והאחרת , היותה שפה רשמית בישראל בצד העברית , שפה שניתן לה מעמד מיוחד . השופט חשין קבע , בהסתמכו על פסק דין אחר שלו , ש "השפה הערבית בארצנו , נודע לה מעמד נעלה במיוחד , ויש אף הגורסים כי שפה ' רשמית' היא ( _יהא אשר יהא פירוש המושג ' רשמית ' ) וי 1 עיקר הוא שהשפה הערבית היא שפתה של כחמישית מאוכלוסיית המדינה - שפת הדיבור , שפת התרבות , שפת הדת " . היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין , שהתייצב כצד לעתירה , הדגיש את מעמד הלשון הערבית כ...
To the book