|
|
באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת הייתה תחושה של תהייה על מוסכמות . אנשים מתחומי עיסוק שונים נזעקו לעמוד בפרץ ולגונן על הלשון העברית מפני הלעז המשתלט עליה . למאבק זה נרתמו לא רק מסגרות ממלכתיות , דוגמת הכנסת והאקדמיה ללשון העברית , אלא גם יחידים ואגודות ציבוריות שנוסדו באמצע העשור השמיני של המאה העשרים . מעל דפי העיתונות היומית , במוספי הספרות והתרבות בסופי שבוע , במדורים קבועים ובמכתבים למערכת התפרסמו מאמרים ותגובות פרי עטם של סופרים , משוררים , עיתונאים ובלשנים שביקשו לפעול לתקנתה של הלשון העברית . אנשיה של חבורה מצומצמת זו פעלו ללא תכנון וללא תיאום . 1 מאמרה של רות בונדי , " עברית לעניים " , שיקף נאמנה תחושה של רבים . בונדי ציינה את שימושי הלעז הרווחים , בראש ובראשונה בשמות של מוצרים , כגילויים של חולשה , התבטלות , התרפסות והיעדר כבוד עצמי . בונדי הביעה חשש שהתהליך יביא בסופו של דבר ל " גויים ישראלים שגם עברית אינם יודעים " . היא כתבה בציניות שהאקדמיה ללשון העברית מסתגרת במגדל השן של דיונים אקדמיים , "בלי להגיב על הנעשה , עתה בימינו " , וקראה לה " לרדת מפסגת האולימפוס ולראות מה קורה ...
To the book |
|
|