[היחס לרבנים]

אפילו אדם אינו אלא תולעת , ערמה [ של עצמות ] , פגר , צל , וכל מיני כינויים משפילים . הם לא רצו להשפיל את הרב ; [ הם רק ] הדגישו את המציאות המגוחכת של הנרדפים והמעונים שהורידו מהם את צלם אלוקים ושמו עליהם מסכת עגל , אטומה . סיפר לי שריד אחד שנפשו כאבה לראות את הרב של עירו עומד במטבח המחנה בתור , לבוש בסחבות מצחיקות ומלוכלכות כשהוא אוחז , מסכן ועלוב , את הפנכה בידיו הרועדות וצועד בכבדות , כפוף קומה . " רחמנות הייתה להסתכל עליו " [ אמר השריד , ] והוא ניגש לרב ונתן לו את פנכת המרק שלו שזה עתה קיבל בתור , כדי שלא ייאלץ לעמוד בתור וירעד מקור . אולם הרב לא רצה להיעזר בסבל חברו . הוא הודה לו בעד רצונו הטוב ואמר לו בקול מצווה – כרב : " אתה רעב , מהר אכול , ואני אוכל כשיגיע תורי " . הוא אמר זאת בנוסח החלטי , בנוסח של פקודה כאילו הוא עדיין הרב בעיירה ושום דבר לא נשתנה ; הוא עדיין הרב והפוסק והאחריות של העדה מוטלת עליו . מניין לקח הרב את הכוח הזה ? תנאי החיים העלובים החלישו אמנם את גופו וכפפו את קומתו החיצונית אבל לא שברו אותו מבפנים . הוא המשיך את ייעודו כרב בישראל , כשומר הגחלת , וכוחו זה הרים א...  To the book