משמעותם של טקסי החתונה

להבדיל מרוב הפרקטיקות הגוראיות שצוינו לעיל , ה ' מצווה טאנץ ' נהוגה רק בחברה החסידית , ולא רק שאין להסבירה כהחמרה של נורמות הצניעות , אלא היא נוגדת את קוד הצניעות הגוראי : ישיבה משותפת של גברים ונשים ללא מחיצה שמפרידה ביניהם , ריקוד של גברים עם אישה וריקוד פומבי של החתן עם הכלה . ריקודי המצווה והחרזנות שהתלוותה להם החלו במאה ה 16 בארצות אשכנז , משם הם התפשטו למזרח אירופה , וזכו לפריחה במאה ה 19 ובראשית המאה ה 20 בקהילות של חסידים ושל מתנגדים כאחד . לאחר מלחמת העולם השנייה הצטמצמה התופעה עד מאוד , והיא נותרה בקהילות חסידיות בלבד . השאלה המתבקשת היא מדוע לא זנחה החסידות את ריקודי המצווה כשם שעשתה החברה הליטאית , והמשיכה לדבוק במנהג שעל פניו לפחות נראה מנוגד לנורמות הצניעות שלה ? יותר מזה , מדוע מלכתחילה לא הצטרפה החסידות לציבור המתנגדים למנהג זה ? לדעת יעקב מזור , הסיבה שהחסידויות ממשיכות לקיים את מוסד הבדחנות וריקודי המצווה היא עמדתה החיובית של החברה החסידית כלפי הבדחן , השמחה , הניגון והריקוד , שעליהם הוא מופקד בחתונה . נוסף על כך נראה כי ריקודי המצווה הם חלק מתהליך שנועד לקרב בין ה...  To the book