פרק שישי 'לספר על בית ההורים זה סיפור גדול מאוד'

בנקודת ההמרה המרואיינת פונה לברר עניינים לא סגורים עם אמה . גם אם הפנייה היא כביכול להורים , בסופו של דבר היא תתמצה בדיון עם האם או עליה . הנרטיב בכללו מוציא את האב כגיבור הטוב של הסיפור — איש מרשים , חזק , מעניין , ויותר מכול — גם אבא ראוי . האימא לעומת זאת זוכה לתיאור לא מחמיא בלשון המעטה : היא מופרעת , מעצבנת , חלשה , ויותר מכול — אימא לא טובה . ממצא זה אינו ייחודי לספר זה , הוא עולה גם מסיפורי חיים נוספים של נשים על הלינה המשותפת . ההסבר לכך במבוא לספרה של לשם מסתמך על הממצאים של יונינה טלמון עוד מאמצע שנות החמישים , שלפיהם הגברים בקיבוץ מזדהים עם הקולקטיב , ואילו הנשים מובילות מגמות ' פמליסטיות ' יותר , ומתעניינות בתחום ה ' פרטי ' , ובכללו משפחה וילדים . אך מדוע העובדה שנשים בקיבוץ מגלות זיקה רבה יותר לבית ולמשפחה , ואילו הגברים — לקולקטיב מסבירה את הנרטיב שהאבות מוצלחים בו כל כך , ואילו האימהות כה גרועות ? האם לא היה אפשר לצפות כי דווקא האב המזוהה עם הקולקטיב ועם שיטת החינוך שהמרואיינות מבקרות יוצג כהורה הרע , ואילו האם , כמי שהתעניינה יותר בילדיה ובהעצמת המרחב הפרטי , תהיה הורה ...  To the book