תומר פרסיקו חינוך בין חומר לרוח, בין חוק לצחוק

בעבודתי כמורה משמש לי ההומור כלי חשוב , גם אל מול הפרעות מצד תלמידי במהלך השיעור . הומור מסוגל למוסס התנגדות בצורה קלה ומהירה יותר מכל דבר אחר , ולכן גם במקרים שיש צורך להרים את הקול ואף להוציא תלמיד מהכיתה , אני משתדל זמן קצר לאחר מכן לנטוע בכיתה זרע של צחוק , או פשוט לחייך . אין ספק שהתנהגות כזאת מורידה מהתוקף של עמידתי הנחושה , לכאורה , על הסדר הטוב . אני , בפשטות , נתפס כפחות תקיף , או לא ממש רציני , תרתי משמע , אלא שלדעתי , אותו אובדן של נקודות ממעמדי כ " מחוקק " החלטי ונוקשה מתגמד לעומת השיעור העדין שאני מלמד באותו רגע את תלמידי – שבסופו של דבר , הצחוק מקיף ומחבק גם את החוק . אחד הדיונים המעניינים ביותר בתחום החינוך כיום נוגע לאופיו של בית הספר כמוסד , ובמילים אחרות , למידת ה " ממסדיות " שראוי שבית הספר יתאפיין בה . עצם הדיבור על “ הוצאת " תלמיד מהכיתה זר מאוד , הן מבחינה מעשית הן מבחינה ערכית , לבתי ספר שבעיניהם כל מסגרת ממסדית רחוקה מהמסגרת האידאלית . מעולם לא לימדתי בבית ספר “ פתוח " או “ דמוקרטי " , אבל הרעיונות שעומדים בבסיסו ללא ספק קוסמים לי , ומחשבותי נמשכו לא פעם אל האיד...  To the book