" אני לא יודע מה את עושה ? במה את עובדת ? " שאל אותי הבן שלי , " אני לא יודע מה להגיד לחברים שלי . ולרבנים בישיבה . פעם הייתי אומר שאת עובדת בעיתון , אחר כך שאת לומדת באוניברסיטה , אבל מה אני אגיד עכשיו ? שאת עובדת בפמיניזם הזה שלך ? איזו מין עבודה זו ? " עבודה כפוית טובה , רציתי לענות והתכווצתי קצת . הוא מתבייש בי . ביום הראשון שלו בגן הבנתי את הסיטואציה הייחודית שלנו . הוא תמיד היה הילד היחיד שהוריו גרושים . הילד היחיד שגדל בלי אבא . אומרים שאחוז המתגרשים החרדים עולה בהתמדה . והנה , דווקא בסביבה הקרובה שלנו סירבה המציאות להיכנע לסטטיסטיקה . עשיתי הכול כדי שבני לא יתויג ככזה . מורים פרטיים ואברכים שילמדו איתו גמרא – ולא משנה כמה כסף זה עולה , ואם כתבתי החודש מספיק כדי לממן אותם . חגים ושבתות אצל " אבא תורן " שלקח אותו לתפילה , או שהיינו הולכים לישיבת " עטרת ישראל " , שם כולם היו " בלי אבא" והוא ישב במזרח ליד הרבנים – ולא משנה לכמה כוחות נפש נזקקתי כדי לשרוד את השבתות , שכדרכן של שבתות הגיעו מדי שבוע בשבוע . וכדורגל . התייחסתי לכדורגל הזה כמו אל שפה , ואני אוהבת שפות . למען האמת , מדוב...
To the book