ספר זה הוא ספר פוליטי . הוא עומד על יחסי הכוח , משרטט את תוצריו , מבקש לקדם שינוי , מדבר בשפה של צדק ושוויון זכויות . זהו ספר עם מטרה . והמטרה החשובה ביותר שעמדה לנגד עיניי בכתיבתו הייתה השמעת קול . הקול שלי – קולה של אישה חרדית הפוסעת את צעדיה הראשונים בעולם הפמיניזם , וקולן של נשים חרדיות . כיוון שאני רוצה שתשמעו אותי אותה אותנו ולא רק תקראו עליה ועליהן , כפי שהיה מקובל עד עתה , בחרתי לכתוב בסגנון אישי , נאמנה לעיקרון הפמיניסטי " האישי הוא הפוליטי " . הסלוגן הזה שנהפך לנכס צאן ברזל ונאמר כבר כלאחר יד , גובה לעתים מחיר כבד . היחס של בני המשפחה שלי לאופן שבו אני חושפת את האישי ולאופן שבו הפוליטי בא לידי ביטוי בכתיבתי , מורכב . משפטים כמו : " את יכולה להיות חוקרת מקקים אבל לא חייבת להיות מקק בעצמך" או " למה הכול אצלך כל כך רדיקלי ? " או " אבל למה את צריכה לשתף את כל העולם ? " או " אם רק היית עושה משהו עם הכישרון שלך במקום להתעסק בשטויות " הם רק חלק ממניפת הביקורות שאיתה אני מתמודדת . זה במקרה הטוב , כלומר במקרה של אלו הבוחרים להישאר בקשר ולא ניתקו מגע , מחקו אותי לגמרי , או הצטרפו למעגל...
To the book