הקדמה

פרדיגמות פמיניסטיות של קול , הכרה ונראות מניחות כי שוויון זכויות הוא תוצר של חדירה אל המרחב הציבורי ושל ניהול משא ומתן על שייכות . חדירה זו , כך לפי הגרסה האופטימית , מתחוללת באמצעות העצמת קולן של נשים ( וקבוצות מיעוט ) ועידודן להפעיל סוכנות חברתית מחד גיסא , ובאמצעות הצגת הסיפור האישי באור פוליטי , בפרהסיה , מאידך גיסא . במילים אחרות , שינוי מתאפשר הודות לנראות , ובאמצעות שכנועו של הציבור להיות עדים למציאות דכאנית ומפלה ולקחת עליה אחריות . מישל פוקו נדרש לפעולת הדיבור ברשות הרבים , ולשאלות למי מותר לדבר , באילו תנאים , באילו סיכונים ובאיזה יחס לכוח . בסדרת הרצאות שכונסו לספר שכותרתו Fearless Speech הוא מנתח את התפתחות המונח פרהסיה בטקסטים יווניים קלאסיים ובוחן את פעולת אמירת האמת בציבור , בצומת של ביקורת כלפי סמכות , סכנה לדובר , ותחושת דחיפות וחובה לשפר את חיי הקהילה , את השלטון או את העצמי . פרהסיה מתקיימת כאשר הדובר עושה שימוש בחירות ובפריבילגיה המוקנית לו כאזרח , ובוחר בכנות על פני שכנוע , באמת על פני שתיקה , בסכנת מוות על פני ביטחון , בביקורת על פני חנופה , ובחובה מוסרית על פני א...  To the book