אמיר בנבג 'י [ 1 ] מאמר זה בוחן את תעתועיו והרפתקאותיו של מושג המליצה העברית , מושג שאני מציע לראות בו ביטוי פרובוקטיבי ובלתי צפוי של המודרניות הספרותית העברית משלהי ימי הבינים ועד לתקופת ההשכלה . המאמר נפתח בתיאור תולדותיו של מושג זנוח זה , ולאחר מכן מתמקד ביתר אריכות בתנועתה הפנימית של המליצה במשלי אסף ליצחק סטנוב . פרשנותי מנסה לקחת במלוא הרצינות את המבנה הספרותי המבוזר והכאוטי של הספר . אנסה להראות כי סטנוב משתמש בשני מושגי מפתח — מליצה וחכמה — בשישה מובנים מובחנים , וכי כל ההגדרות האלה משחקות תפקיד בתהליך חשוב של ביקורת עצמית משכילית . המחבר הבדוי של המשלים התנ " כיים , המכונה אסף בן ברכיהו הלוי , מציג בצורה בוטחת , בתחילת הספר , מושג משולב של חכמה ומליצה , המאפשר לו לחגוג את נפלאות היקום כהרמוניה אסתטית תיאולוגית , הצומחת לשמחתו של האדם הנאור , ברגע שבו פוגשת העין האנושית את הטבע . אלא שאידאל זה ( אחדות התבונה וההתגלות , שלמות היפה והאמתי ) שחוקרים רבים נעצו בו את הגדרת ההשכלה , מתכרסם ונחבט ללא רחמים בידיו של סטנוב . אידאל מרכזי זה של הנאורות מתפצל ומסתעף למושגים שונים , סותרים ...
To the book