ג. ארבע משפחות האדמה והאווזה של ויצֶלרוֹדה

היבט טיפולוגי זה הוא המכונן את הטקסט הקומי הגרוטסקי שבסיפור האלמנה והאווזה של ויצלרודה , וממנו הוליד עגנון את הסיפור הגרוטסקי על החיזור והשחיטה ׳ההכרחית׳ בסיומו . יחסים טיפולוגיים היברידיים כאלה אינם נדירים בפרוזה של עגנון , והטיפולוגיה שלהם מתפרצת אל פני הטקסט כביעותים מיתיים בעבודות רבות שלו , כמו למשל בסיפור ׳מזל דגים׳ , שבו הדג נוהג כאדם ומניח תפילין לראשו , או ברומן תמול שלשום , שבו רב גרונם יקום פורקן מצטייר כמכשכש בזנב כלב . בסיפור האווזה , בפרק השלישי של הרומן בחנותו של מר לובלין , ביקש עגנון לשוב ולדובב את הטרופים שבכרוניקות הרדומות על אווזים שומרים ( שוטרים ) המבטיחים את ביטחונה של העיר מפני התנפלות מבחוץ ( האווזים של מקדש יונו ) , ובקול מקביל לעורר את הזיכרון הכרוניקאי על יחסי הרדיפה ששוררים מאז ומתמיד בין גרמנים ׳טובים׳ ליהודים ניצודים . הזיקה של עגנון אל הכרוניקה הגרמנית ( נוסח זו של צום לאם ) ואל הכרוניקה היהודית ( של ר׳ יוזפא שמש ) מעגנת את היחסים שבין גיבוריו במכלול בלתי משתנה של היסטוריה ספרותית , תרבותית ופוליטית . הטיפולוגיה מפגינה את חוק השררה של הדטרמיניזם המיתי הע...  To the book