לרמוז

ואילו הנהרה פותחת ערוץ של זרימה . זה הם שצריכים להדליק את ההבנה , ועל כל צעד שהוא הולך לקראתם , הם חייבים לעשות צעד לקראתו . זו הדרך שבה הוא לא מסביר – הוא מאיר . ויש לו סבלנות אין קץ . אין איזה עניין שצריך להיחפז להגיע לסופו . הרי הראייה מעצימה ומחברת בכל שלב שלה , ויש מובן שזה לא כל כך משנה מה רואים כל עוד הולכת ומתגלה הראייה , שבה ומתחדשת לעצמה , נותנת הזדמנות לשוב וללכת לקראתה . מלבד זאת הוא כבר למד את זה על בשרו : מה שנחפזים בו והוא כולו מלא דחיפות , בדרך כלל הוא לא כל כך חשוב , ואילו החשוב באמת בא בלבוש של איטיות . כשהוא מנהיר , הוא עושה את הפעולה ההפוכה לכיסוי והידוק השטח – באמצעות רמזיו הוא הופך ומתחח את האדמה , מכניס בה אוויר , ומאפשר את המרווח לו נזקקת ההבנה כדי לנבוט ולפרוח . אכן , הוא יודע , יש ללכת חצי דרך , ולעמוד בפיתוי ללכת את כולה . החצי השני שייך ללומד . להגיד את הכול , להסביר יותר מדי , במובן מסוים , זה לגנוב את חלקו , ולבגוד בשותפות . יכול להיות שבדרך הזו הוא " יספיק הרבה מן החומר " , אבל בכך הוא דואג בעיקר לעצמו , ואצלם זה כבר איבד את ערכו . ה " חומר " הזה סותם את ...  To the book