זכירה עצמית

כבר ציינתי ששכחה היא נדבך חיובי ונחוץ בתהליכי למידה , ואל לאדם לחשוש ממנה , ועם זאת , יש דבר אחד שהוא נקרא לזכור בלבו של התהליך הזה – את עצמו . זו אמנם זכירה שונה מן המובן הרגיל של שינון עובדות , אך היא הקוטב המשלים לשכחה . וכל מה שהוא שוכח בתהליך השכחה היוצרת הוא תרומה לזכירתו העצמית . האדם נוטה להתפזר בשגרת יומו , משתלב באינספור תנועות הלוקחות אותו לכיוונים רבים שהם לאו דווקא שלו . כל כיוון כזה מתחיל בתנופה , אבל עד מהרה גווע בהיסוס , כשדברים אחרים מושכים את תשומת לבו . בפיזור הזה הוא שוכח מה בעצם הניע אותו לצאת לדרך . כמו נחל שאובד במדבר , כך גם הוא מפסיק להבין למה , מאין ולאן . מול כל זה מתייצבת הזכירה העצמית , אוספת את חלקיו ועוזרת לו להתחבר לאותו " למה גדול" המהווה בו זמנית את תשתית חייו ( את מי שהוא ) ואת מגמת ייעודם ( את מי שהוא עתיד להיות ) . ועם זאת , זכירה עצמית היא לא כיווץ הבטן של החשיבות העצמית , ואינה זהה לפרויקט העצמי ולזכירה של ה " עצמי " בתוכו , ולא נרתמת ל " ייעוד " כאיזו מטרה זרה לטבעו . אדרבא , הזכירה העצמית היא קילוף של כל אלה , כמעט הייתי אומר – שכחה של כל אלה לט...  To the book