וזה שאינו יודע לשאול

הוא טיפס גבוה , עבר דרך כל מדורי הידיעה , ולבסוף מצא עצמו עומד מול חידה . כל מה שהיה נדמה לו שהוא יודע בביטחון , חזר לקבל איזה ממד של שאלה , ונעשה פחות מוצק , אם כי גם עמוק ונוגע יותר . כל כך הרבה פעמים הוא כבר ראה איך הידיעות הבטוחות ביותר ( ודווקא אלה שאיש לא חשד בהן ) מתפרקות וחושפות תהום מתחתן , עד שהוא כבר לא יכול להתייחס באותה חשיבות עצמית למה שעדיין נראה לו ברור וידוע . זה לא שהוא נעשה הססן וחסר אמון ביחס לידע – אלא שהוא מתחיל להבין את מושג הידע באופן גמיש יותר , והוא לומד להישען עליו באופן חדש . ממילא יש לו הרבה יותר סבלנות וצניעות כלפי אי ידיעתו של התלמיד ושאלותיו המוזרות . אולי מי שהעמיק פחות היה ממהר להדוף את שאלותיו של התלמיד , אבל בשבילו יש טעם להתעכב . אולי מה שהתלמיד לא יודע והרז שהוא עצמו פגש נדמים כשני קטבים שונים – האחד הוא תמים , והשני הושג בעמל רב – אבל הם לא לגמרי מנותקים זה מזה : חוט של הדהוד עובר ביניהם . אומרים " אני לא מבין " ולא מפרטים . אבל היה ראוי שנלמד להתעכב ולדבר בשפה המתאימה , המתארת ומדייקת , כמו שמצביעים על כאב – הוא דוקר , הוא מושך , הוא בוער , הוא ע...  To the book